הילדים שומעים הכל !!
בכל ריב היא אומרת „גירושין” — אבל האם היא באמת רוצה ללכת?
פעם הם היו מחכים לסוף היום כדי לשבת יחד.
גם כשלא היה להם הרבה זמן, הם היו מדברים, צוחקים ומשתפים זה את זו במה שעבר עליהם. היום היא כבר לא מחכה שהוא יחזור הביתה. להפך. ברגע שהיא שומעת את המפתח מסתובב בדלת, הגוף שלה מתכווץ.
היא לא יודעת באיזה מצב רוח הוא ייכנס.
האם הוא יכעס שהבית לא מסודר? האם יצעק על הילדים משום שהם מרעישים? האם שוב יתיישב מול הטלפון ויתעלם מכל מה שקורה סביבו?
הוא לא תמיד היה כזה. אבל בתקופה האחרונה הוא הפך לחסר סבלנות ובלתי נסבל. כל בקשה פשוטה הופכת לוויכוח. כל הערה גורמת לו להתפרץ. הילדים כבר למדו לבדוק את מצב הרוח שלו לפני שהם פונים אליו.
והיא? היא מרגישה שהיא מחזיקה לבדה בית שלם.
את הילדים, הכביסות, הארוחות, המטלות והדאגות. אבל יותר מהעומס הפיזי, כואבת לה הבדידות. התחושה שיש לידה אדם, אבל אין לה באמת שותף.
ואז מגיע עוד ריב.
היא מבקשת ממנו שיעזור. הוא עונה שאין לו כוח. היא אומרת שגם לה אין כוח. הטונים עולים, הילדים נכנסים לחדרים, ובתוך כל הכעס היא שוב זורקת לעברו:
אבל כשהבית נרגע וכולם הולכים לישון, היא נשארת ערה.
האם היא באמת רוצה להתגרש? האם היא עדיין אוהבת אותו? האם היא רק רוצה שהוא יתעורר ויבין שהיא נשברת? ואולי היא ממשיכה להישאר רק משום שהיא מפחדת ממה שיקרה לילדים אם המשפחה תתפרק?
האמת היא שבכל פעם שהיא אומרת „גירושין”, היא לא בהכרח מבקשת ללכת.
לפעמים היא בעצם אומרת: „תראה אותי”.
לפעמים היא אומרת: „אני לא יכולה להמשיך לעשות הכול לבד”.
ולפעמים היא מתחננת בלי מילים: „תחזור להיות האדם שהתחתנתי איתו”.
אבל כאשר המילה „גירושין” חוזרת בכל ריב, היא כבר אינה סתם מילה. היא נכנסת הביתה, מתיישבת ביניהם ומתחילה להפוך לאפשרות אמיתית.
הילדים אולי לא אומרים דבר, אבל הם מרגישים הכול. הם שומעים את הצעקות גם מאחורי דלת סגורה. הם רואים את אמא בוכה בשקט ואת אבא מתרחק. ובעיקר, הם מתחילים לחשוש שהבית שלהם יכול להתפרק בכל רגע.
לא כל משבר חייב להסתיים בגירושין. לפעמים אפשר לעצור, לדבר ולקבל עזרה. אבל שינוי יכול להתרחש רק כאשר שני בני הזוג מבינים שיש בעיה ושניהם מוכנים לקחת אחריות.
אי אפשר להציל זוגיות לבד.
ואי אפשר להמשיך לחיות לאורך זמן במקום שבו כל ערב מסתיים בכעס, כל שיחה הופכת למלחמה והילדים לומדים ללכת בבית על קצות האצבעות.
לפעמים הפגישה עם עורכת דין אינה הצעד הראשון בדרך לגירושין. לפעמים זו פשוט הדרך להבין מהן האפשרויות, מה נכון לעשות וכיצד להגן על הילדים במקרה שהמצב ימשיך להחמיר.
מילה אישית ממני
פגשתי לא מעט נשים שהגיעו אליי ואמרו:
„אני לא יודעת אם אני רוצה להתגרש. אני רק יודעת שאני לא יכולה להמשיך ככה”.
וזה בסדר עדיין לא לדעת.
לא חייבים לקבל החלטה ברגע אחד, ובוודאי שלא באמצע ריב. אבל גם לא צריך להתעלם מהלב כשהוא מאותת כבר זמן רב שמשהו בבית נשבר.
לפני שאת אומרת שוב „גירושין”, עצרי ושאלי את עצמך:
האם אני רוצה לעזוב — או שאני עדיין מחכה שהוא יבקש ממני להישאר?
תגובות