– הסיפור האישי שמחזיר את הנשימה
יש סיפורים שלא נכתבים בבת אחת.
הם מטפטפים לאט-לאט לתוך החיים, כמו מים שקטים שממלאים סדק עד שהכול נשבר.
זה סיפור על אהבה, על אשליה, על כאב — ועל רגע שבו אדם אחד מחליט לחזור לחיים.
ההתחלה הייתה כמעט מושלמת
כשהיא פגשה אותו, היא חשבה שאלו הימים היפים בחייה.
הוא היה קסם של אדם: מחמיא, מצחיק, קשוב.
הוא ידע בדיוק מה לומר, מתי לגעת, איך לגרום לה להרגיש כמו האישה הכי מיוחדת בעולם.
"לא ידעתי שאפשר להרגיש ככה," היא סיפרה לי.
ואני ידעתי — כי שמעתי את זה כבר כל כך הרבה פעמים.
זו בדיוק ההתחלה של קשר עם אדם נרקיסיסטי:
עוצמה, חיזור, אידיאליזציה — ואז נפילה חדה.
אבל באותם ימים לא היה שום סימן.
או שאולי היה, אבל היא לא רצתה לראות.
ואז לאט-לאט הכול השתנה
פתאום המחמאות הפכו לביקורות.
הגישה החמה הפכה לקרה.
החיוך שלו היה תלוי במידת הציות שלה.
והשיחות? הן הפכו למשפטים ארוכים שבהם היא תמיד עמדה על הדוכן — והוא היה השופט, המושבעים והתליין גם יחד.
הריבים התחילו להיות מוזרים.
כל משפט שלה הוצא מהקשרו.
כל מחשבה שלה הפכה לסיבה להאשים.
היא התחילה להתנצל על הכול: על מה שאמרה, על מה שלא אמרה, על מה שחשה, על מה שלא העזה להרגיש.
בלילה, כשהוא היה נרדם, היא הייתה יושבת בשקט ליד המיטה ושואלת את עצמה:
"אולי אני הבעיה? אולי באמת אני לא מספיק טובה?"
הוא גרם לה להאמין בזה.
ואז הגיעו הילדים
היא קיוותה שהוא ישתנה.
שמשהו בהורות יפתח בו משהו טוב יותר.
אבל המציאות רק חשפה עוד צדדים:
• קנאה בקשר שלה עם הילדים
• שימוש בהם כאמצעי להפעיל לחץ
• התפרצויות כשהרגיש שמאבדים עליו שליטה
• רגעים נעימים—רק כשהוא רצה להיראות טוב בעיני אחרים
הבית הפך לשדה קרב של רגשות.
והיא מצאה את עצמה מקטינה את עצמה יום אחרי יום — כדי "שיהיה שקט".
אבל הילדים הרגישו הכול.
ראו הכול.
ואוסף קטן של מבטים שקטים אמר לה יותר מכל מילים:
"אמא, את כבר לא את."
רגע השבר הגיע בשקט מוחלט
זה לא היה צעקה.
לא ריב.
לא דרמה.
זה היה בוקר רגיל.
היא קמה מוקדם, הכינה כריכים לילדים, והוא ישב בסלון, ביקש קפה.
"לא בצורה הזו," הוא אמר כשהגישה לו את הספל, כאילו היא המלצרית שלו —
אבל הפעם קרה משהו:
במקום שהמילים יפגעו בה, הן חלפו דרכה כמו רוח.
היא הבינה שזהו.
שאין כבר מה לתקן.
שאין כבר מה לחכות.
שהיא לא רוצה שהילדים ילמדו שאהבה זה כאב.
שנישואים זה פחד.
שמשפחה זה ויתור על עצמך.
באותו רגע, שקט מאוד, היא אמרה לעצמה:
"אני הולכת לצאת מפה. וגם אם אפול – אפול קדימה."
הגירושין לא היו קלים. אבל הם היו נכונים.
נרקיסיסט לא מרפה בקלות.
הוא ניסה לשלוט בכל צעד,
לסובב סיפורים,
לצייר אותה כאשמה,
להפעיל לחץ רגשי,
להבטיח שישתנה,
ואז לכעוס כשלא נכנעה.
כל מניפולציה בספר הופיעה.
אבל הפעם — היא לא נבהלה.
כי הייתה לה מטרה: להחזיר לעצמה את חייה.
עם ליווי משפטי מדויק, תיעוד מסודר והסתכלות על טובת הילדים, היא החלה לבנות חומה בין מי שהייתה — לבין מי שהיא רוצה להיות.
והיום?
היא ישבה מולי כמה חודשים אחרי הגירושין עם חיוך אחר.
לא גדול.
לא בולט.
חיוך קטן, אמיתי, כזה שבוקע מבפנים
"אני מרגישה שאני נושמת שוב," היא אמרה.
"אני חוזרת לשמוע את הקול שלי.
אני רואה את הילדים רגועים יותר.
אני קמה בבוקר בלי פחד.
ואני לומדת מחדש מי אני."
והיא הוסיפה משפט שלא אשכח:
"החופש לא הגיע בבת אחת… הוא הגיע בנשימות קטנות. אבל היום — אני סוף-סוף חיה."
אם הסיפור שלה נשמע דומה לשלך…
זה לא מקרי.
אלפי אנשים חיים במערכות יחסים נרקיסיסטיות בלי להבין כמה הן מזיקות.
הם מאמינים שהם אשמים, שהם מגזימים, שהם לא חזקים מספיק —
אבל האמת?
מי שחי עם נרקיסיסט הוא אדם חזק הרבה יותר ממה שהוא חושב.
יציאה מהקשר הזה היא לא רק גירושין.
היא שחרור.
היא בנייה מחדש.
היא אמירה אחת ברורה:
"מגיע לי יותר. מגיע לילדים שלי יותר. מגיע לי לחיות."
משרד עורכי דין לענייני משפחה מורן גוהר
טל 03-6297666
תגובות