עדיף לבד בשלום מאשר ביחד במלחמה

הייתי שם.במקום שבו אהבה אמורה להרגיש בית – והיא מרגישה כמו שדה קרב.

במקום שבו שקט הוא לא רוגע, אלא פחד ממה שיגיע אחריו.במקום שבו את לומדת לתכנן מילים, לצמצם את עצמך, להיעלם לאט כדי לא להדליק עוד אש.

ולא, זאת לא הייתה אהבה שלא ניסתה.ניסיתי להחזיק. ניסיתי לתקן. ניסיתי להאמין שעוד רגע זה ישתנה.שאם רק אתאמץ יותר – נציל את מה שנשאר.

אבל האמת?אי אפשר לנצח מלחמה שבה את נלחמת נגד עצמך.

להיות לבד הפחיד אותי יותר מהכול.חשבתי שלבד זה כישלון.חשבתי שזה אומר שלא הייתי “מספיק”.

ואז הגיע הרגע שבו נשמתי עמוק ואמרתי: די.לא עוד חיים על קצה הלב.לא עוד אהבה שכואבת יותר משהיא מחבקת.

והשקט שהגיע אחר כך?הוא לא היה ריק.הוא היה מרפא.

שקט של לבחור בעצמי.של להיזכר מי אני בלי פחד, בלי ביקורת, בלי מלחמות יומיומיות.

היום אני יודעת –עדיף לבד בשלום, גם אם זה מפחיד בהתחלה,מאשר ביחד במלחמה שמכבה אותך מבפנים.

כי אהבה אמיתית לא שוברת אותך.היא בונה. מרפאת. מחזירה לך את האור.

ואם את קוראת את זה ומרגישה שזה מדבר אלייך –תדעי: גם את ראויה לשקט. גם את ראויה לאהבה רכה.